המוזיאון שקצת הפחיד אותי - ואז לא נתן לי ללכת

כשהאהבה לאופנה מובילה אותך לתולדות האמנות ואז למוזיאון הפראדו. הגעתי למדריד ב-2015 במסגרת חילופי סטודנטים, אחרי שהתחלתי את לימודי תולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים. אני זוכרת את עצמי יושבת באולם בהר הצופים, מוקפת בשמות אמנים כמו ולסקז, טיציאן, רובנס, כולם נראו אז כמו גאונים רחוקים.

עוד לפני כן, השלמתי לימודי תעודה על אופנה בשנקר. מאז ומתמיד בגדים היו עבורי לא רק פריטים אסתטיים, אלא טקסטים חיים: מה אנחנו מספרים על עצמנו כשאנחנו מתלבשים, במודע או שלא.אז מה הקשר תולדות האמנות? חוץ מזה שאין בארץ מסגרת אקדמאית ללימודי תואר ראשון בתולדות הלבוש :) אופנה היא תרבות חזותית והיא משתקפת כמובן גם באמנות, גם אם לא תמיד שמים לב לזה ברגע הראשון.

ואז הגעתי למדריד, היישר אל מוזיאון הפראדו. הפראדו נחשב לאחד ממוזיאוני האמנות החשובים והיוקרתיים בעולם. הוא מאכלס אוסף עצום של יצירות מופת מהמאות ה-16 עד ה-19, כולל ציורים אייקוניים של ולסקז, גויה, טיציאן, רובנס ובוש. גודלו והעושר החזותי שבו הופכים אותו למקדש אמנות של ממש, מקום שמפגיש בין עולמות, דורות וסגנונות תחת קורת גג אחת. ולכן, ביקור ראשון בו יכול להבהיל: מאיפה אתחיל את השוטטות במוזיאון? איך אצליח לעמוד בכל היופי והחשיבות שהמוזיאון הזה מארח? איך לא אלך לאיבוד בתוך המסדרונות הרבים? איך אדע מה חשוב, וגם מה עושים כדי לפספס את המאסטרפיסים שחיכיתי כל כך לפגוש?. האמת, במקרה שלי אני יכולה להודות שניתנה לי ההזדמנות לפצוח ברומן שבועי, לא הצלחתי להפסיק לבקר בפראדו. ואחרי עשרות ביקורים התחלתי להרגיש בו "כמעט" בנח.

באופן טבעי, מצאתי את עצמי נמשכת ליצירות שבהן הבד והבגד מדברים. אמנות ואופנה תמיד הלכו יד ביד. בבגדים שמתוארים בציורים ובפסלים מסתתר מידע עשיר על תרבות, חברה, סטטוס ואידיאולוגיות של התקופה. מעבר לאסתטיקה, הלבוש ביצירות אמנות הוא אמצעי תקשורתי: דרך הבד, החיתוך והצבעים, אפשר לקרוא סמלים, להבין מגמות ולגלות את הסיפורים החזותיים שמסתתרים מאחורי כל דמות. היסטוריית האופנה היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הדימוי ולכן, אמנות מתעדת אותה, ולעיתים גם יוצרת אותה מחדש. לדוגמא, ביצירה מהממת שנמצאת בפראדו,  הורדה של ישו מהצלב, של רוג'ר ואן דר ויידן, הטקסטיל כמעט חי. הבד נראה כאילו אפשר לגעת בו, למשש, לתפוס בקפלים. עוד דוגמא שאני ממש אוהבת מתוך הסיור שלי בפראדו, הפעם מתוך היצירה החשובה לאס מנינאס, של דייגו ולסקז, 1656. מה מחזיק את השמלות הענקיות של נשות החצר בצורת הפעמון המרהיבה שלהן? רמז: זה לא חישוק מתכת, וגם לא בדים קשיחים. התשובה המפתיעה – עצמות לווייתן. הקרינולינות של אמצע המאה ה-17 בספרד עוצבו כך שיהיו קלות אך קשיחות, והן העבירו מסר ברור: נוכחות, שליטה, סטטוס, אסתטיקה מדויקת.

היום, עשר שנים אחרי שהרומן שלי התחיל עם מוזיאון הפראדו, אני זוכה להעביר בו סיורים ולשתף אחרים בעושר והיופי שיש בו, להחזיק לכם את היד בתוך השפע, והמסדרונות המבלבלים. עד היום, כשאני עומדת מול קבוצת מבקרים ומספרת בהתלהבות על קפלים, צבעים ורעיונות, ורואה שזה עובר הלאה ומי שממולי מתרגש ביחד איתי, יש רגע קטן שבו עדן של 2015 מגיחה, עומדת מבולבלת מול המוזיאון עם המפה ביד, כשעוד אין לה מושג שלפעמים חלומות מתגשמים.

זה רק חלק מקסמו של הפרא

דו: הוא ענק ויכול להבהיל אבל אם תתנו לו צ'אנס, הוא יחשוף לכם את עושרו הרב, דרך אופנה, מעשיות, היסטוריה ועוד. ואז הבעיה היא אחרת: איך מצליחים ממנו ללכת?

להצטרפות לסיור איתי במוזיאון הפראדו >